מותֶג, תהיי יפה ותתפשטי
פעם הייתם צריכים להתבונן טוב-טוב אל ישבנו ההדוק של חתיך השכבה כדי לאתר את התווית הכתומה או האדומה.
מִדרג ה-cool אמר דבר כזה: ככל שאתה מגניב יותר ככה אתה מיטיב להסוות את התווית שלך. חסרי הביטחון היו מנפנפים מיד בתווית, הבטוחים בעצמם חיכו שאחרים יחשפו אותה, יודעים בוודאות שעד הצלצול האחרון לא יוותר אחד שלא יידע עליהם.
Five O one או five O five – זו היתה השאלה שהתלבטנו בה. אין ספק, הקוּל השכבתי ידע להתלבש, ואנו בעקבותיו… מאז, כמובן, הכל הפך ברור יותר. לא צריך להתאמץ, תוויות התנופפו בגאון. תחילה בדש הבגד, בצנעה, אחר כך התקדם הלוגו לחזה, ולבסוף – ביחד עם טומי הילפיגר - לבשנו רק לוגו ושרוולים.
אז מה חסר לנו עכשיו? ובכן, חסרה השאלה. ההתלבטות - ובעקבותיה חווית החיפוש.
הרעש הוויזואלי והרחבת המותגים עד לקצה ומעבר לו – מחקו את השאלות. אין פלא שדווקא בתקופה הזו בחרה וודקה אבסולוט, מותג נחשק ומעצמת קוּל חכמה - לצאת עם ה-level המינימליסטי-האליטיסטי-והמסתורי שלה ללא אזכור שמה על הבקבוק. זה אבסולוט? זה סמירנוף? זה סטוליצ’ינה? מאיפה התעוזה ככה באמצע קקפוניית הלוגואים לעמעם את המסר ולהרשות לעצמך להעלות שאלות? אז זהו, שאבסולוט הבינה – אוהביה יאתרו את level בהרף עין. התחכום לא נעלם מעיניהם וגם לא נעלם הרצון להתאמץ, לחשוף ולהיבדל. חווית החיפוש – אליטיסטית מעיקרה – גוברת על שיקולי נוחות.
לכן, מושגים כמו “התפשטות”, ו”התרחבות” – שהובילו חברות כמו מקדונלד’ס, סטארבאקס ונייקי אל מימדים חסרי תקדים, הם בדיוק אותם המושגים שיאכלו אותן בעודן בחיים (בעיקר אם הן לא יפנימו את המסר וימשיכו להתפשט על חשבון הזהות והבידול). היום, יותר מתמיד, יש לזנוח מושגים אלו ולאמץ את היפוכם: להעמיק על פני להתרחב. רק כך אפשר יהיה להגיע לצרכנים השרויים בחשיפת-יתר תמידית, רק כך הם יהיו קשובים מספיק, דרוכים, נרגשים לחשוף את המסר.
תבינו, לא השתנינו הרבה, אנחנו עדיין מחפשים את הישבן המעוטר בתווית קטנה ונחבאת אל הכלים. אנחנו עדיין מבקשים את חווית החיפוש וחדוות הגילוי.
לעזאזל, תחזירו לנו את השאלות.
ואם שאלתם את עצמכם איך מעמיקים חברה חכו לפוסט הבא…
ראשון, 25 בפברואר 2007 בשעה 12:35
ברוכה הבאה ( אני מנחש שאת אכן אישה) לבלוגלי. תודה על הקישור. מה עם דף האודות?
ראשון, 25 בפברואר 2007 בשעה 2:00
תודה. אכן (חד-עין ) מגע נשי מרחף על הפוסט הזה, אבל יש לומר: “ברוכים הבאים”. כי גם ידיים מסוקסות בוחשות פה. ודף האודות נרקם לאטו..
שני, 26 בפברואר 2007 בשעה 12:28
מסכים מאוד עם ענייני העומק לעיל.
השאלה אם זה מתאים לכל חברה, או רק לחברות שמכוונות לקהלים אשר עידון ועיצוב טוב עובדים עליהם. מה אם אני מוכר אבקת כביסה? גם שם, במלחמה עקובת מסירי הכתמים בסופר, כשכל האריזות זועקות בגרון ניחר, גם שם, הצניעות והעומק יכריעו לטובתי?
בכל מקרה, כתוב לעניין.
שני, 26 בפברואר 2007 בשעה 11:18
לאולטרא 7
אולי אם נייצר אריזה סולידית ומעוצבת לעילא - נגרום לבולטות בקרנבל מסירי הכתמים
אנחנו חושבים שבידול ויצירת זהות מעודכנת חייבת להתחבר קודם כל ל DNA המותגי - והם הקריטריונים ליצירת אהדה מהלקוחות.
שלישי, 27 בפברואר 2007 בשעה 7:24
זה שהכפתור הראשון ב”כתיבת תגובה” נקרא ‘/מודגש’ משמע הדבר הבלתי רצוני הראשון שאנו עושים על מנת לבלוט זה ‘לשים דגש’ וזה טמוע בנו כל כך שכבר איננו שמים לב .
לפני זמן לא רב הוספה תנועת קריצה או תנועת זחוק מתגלגל וצבעים נוספים מלמד צהוב חיוור ובימים אלו רובם כבר מלווים בסאונד (ראו דוגמאת הנשיקה המציקה במסנג’ר או לא עלינו החיוך המאולץ בעל הסאונד הצורם.
שלא לדבר על כפתור הCAPS LOCK במתפקד אמנם רק בלועזית אך בעל אפקט זהה.
את המחשת המצב ניתן לראות מכך שעד לא מזמן במיילים או צ’אטים הסתפקנו בנקודותיים וחצי סוגריים (אילו כתבתי ‘סוגר’ לא היו מבינים אותי) לסמבל סמיילי : ) אחכ החל עידן האיורים הצהובים הפאסיביים כגון זה
הוא שאמרתי שהחברה מנסה להתבלט יותר מהתבלטות החברה עצמה. פרדוקס? אולי מה שבטוח, אני חוזר להצטנע !!!
לאונרדו ארמאני כותב מסין הרחוקה.
שלישי, 27 בפברואר 2007 בשעה 9:32
לא נכחיש: יש כמובן טווסים שתפקידם לפרוש כנפיים צבעוניות ולבלוט עד לב שמיים - ואין סיבה שינהגו אחרת ;-)