Marketing On Demand

עברנו דירה, תרגישו חופשי לקפוץ לבקר (ולהביא איזה ואזה)
http://www.feelternet.com/blog/

כי ההתנהלות בעבודה הופכת מסורבלת פחות (ונסבלת יותר). לדוגמה, אם פעם הייתי צריכה לגייס מצב רוח סביר כדי להרים טלפון, היום, גם כשהגבות שלי מחוברות, אני יכולה לכתוב מייל אדיב. אין ספק, ליצור לא חברותי בעליל המדיה הזו מאפשרת עבודה. בעצם, בעזרתה ובזכותה יצאתי לעבודה מבלי להתמודד עם האישיות הבעייתית שלי. 

כי אפשר לרכוש חברים (מבלי הצורך לעמוד לעזרתם בשעת צרה). אז נכון, סיינפלד כבר עלה על זה שמגיל מסוים הרשימה נסגרת, אבל, רולר החברים שאפשר להחליף אתם מילה נעימה במהלך היום, בגוגל טוק, ברשתות חברתיות, מסנג’ר, oovoo וכדומה – מתארך. זה נחמד, וזה לא מתיש כמו לחייך לסטודנט ולבקש ממנו לצלם את החומר מהשיעור הקודם. חברות קולחת - אתה לא מצפה ליותר מדי, הם לא מצפים ליותר מדי. קלאסי! 

כי אפשר לעשות אחלה ספורט! עם ה-wii החדש בסלון אני עושה ספורט כמו שלא עשיתי בחיים – בשמחה ובחשק. אני משחקת טניס על בסיס קבוע, מתאגרפת לפרקים, ומשתעשעת בבאולינג. האינטרפייס מדהים!!! יש לי כרטיס עם רשומת המאמץ וההישגים. כרגע אני מתויגת כבת 77 אבל זה עומד להשתנות בקרוב. בכל יום אני יכולה להיבחן רק פעם אחת, שם מחשבים את הכוח, המהירות ועוד כמה פרמטרים וקובעים לי גיל חדש וסדרת אימונים – איזה מכון כושר היה עושה זאת עבורי? גם אדרנלין, גם כושר, גם מעקב – יותר מזה? ושלא תגידו שאני בודדה שם, באולם הבאולינג של wii לדוגמה, יש מסלולים נוספים ועליהם מצויים חברים ומכרים שלי - עולם מושלם! 

כי כשנמאס – תמיד אפשר לסגור 

בעולם האכזר והמיידי שנשלט על ידי פיפל מיטר, רייטניג ו”טעם הקהל” שחיבתו לתוכניות ריאליטי מסוגים שונים, ולכל מיני רעש וצלצולים - יושבת לה סדרה, ששוברת חוקים.

נכון, טוני תמיד שובה אותנו עם המאבק הפנימי שלו בין הטוב לרע (הרע תמיד מנצח), וכרמלה חביבה עלינו על אף היותה קורבן נמוך מצח… “הפמליה“, מתארת באופן מושחז וקולע את נפלאות תעשיית הקולנוע, “עמוק באדמה“, מציגה באסתטיות מרהיבה את התולעים המכרסמים בגופות וביסודותיה של כל משפחה ממוצעת (פחות או יותר) – סדרות מופת, אין מה לומר! 

אבל The wire (“הסמויה”), הולכת רחוק כמעט מבלי שנבחין בכך. אז מה יש בה שאין בסדרות אחרות?
תעוזה תסריטאית, משחק שמזמן לא נראה על המסך, ומורכבות שכל התאים שבראש צריכים להתגייס אליה. אה, כן, וצריך בטן פלדה בשבילה. 

זו הסדרה היחידה שאם תזיזו את ה(אנטי)גיבור המרכזי  – הסדרה תמשיך לרתק
זו הסדרה היחידה שמפרקת את המוקד שלה (יחידת בילוש ) לאורך עונה שלמה (!) – ועדיין היא מרתקת
זו הסדרה היחידה שלא מפחדת להציג פרק אחר פרק עבודת שיטור סזיפית, קטנה, ניואנסית ונטולת הירואיות… ועדיין היא וגו’ 

אז מה יש בה?

תעוזה 1: הם לא מפחדים לשנות לנו את האנטי גיבור. בעונה השלישית מקנולטי, מפסיק לשתות, מתחייב לאישה אחת, לא מתעסק בעבודות בילוש, והופך למעין שוטר מקוף משעמם (אבל אנחנו מחכים לג’ננה). שאר הדמויות מקבלות נפח תסריטאי מרהיב. 

תעוזה 2: ראיתם פעם עונה שלמה בלי מוקד? היחידה שתפקדה בעונות הקודמות - מתפרקת. אחד הופך מורה, אחד שוטר מקוף, אחד פונה לפוליטיקה, שניים ביחידה אחרת, אחת נודדת להומוסייד – בקיצור אין כלום. 13 פרקים - אין יחידה. יש התנהלות במעגלים שונים. רק בפרק החותם את העונה היחידה מתגבשת – באקראיות מביכה, בצירוף מקרים בלתי אפשרי של משחק פוליטי גדול שתזוזה קלה אחת משמשת מאיץ לאפקט הדומינו שמוביל להתכנסותה שוב.

תעוזה 3: הם לא מפחדים להציג את בולטימור השחורה – בלי הרבה pc. הם טבעיים ולא עושים סיפור – גם בהציגם מערכת יחסית מעורבת של שחור ולבנה  או של זוג לסביות (כן, תתפלאו גם היום יש לא מעט עניין סביב זה..).

תעוזה 4: לאורך 3 עונות הם לוקחים את הזמן. כל פרק הוא עוד חתיכה בפאזל שבסופו נקבל תמונה ריאליסטית ולא שלמה עם דמויות נפלאות. להם יש סבלנות והם מצפים מאיתנו, הצופים, לאותו הדבר.

תחכום 1. פוליטיקה, סטטיסטיקה, משטרה, מערכת משפטית, מערכת פלילית ומערכת חינוך – מעגלים של ביורוקרטיה אינסופית.
תחכום 2. כנגד מערכת חוק מתוחכמת קמים דורות של עבריינים מתוחכמים לא פחות. משחקי השוטרים-גנבים מעולם לא נראו מרהיבים ובלתי אפשריים כמו פה. מעגל העוני והסמים לא הולך להישבר בקרוב. 
הייאוש, הריאליות, הפרקטיות, חוקי המשחק הקשוחים שברחוב ובפוליטיקה הלוקאלית – טורפים שוב ושוב את מאמצו של היחיד לצאת כנגד גורלו הצפוי

מסקנה: תמיד יש מקום לבשורה חדשה, לאיכות, לאומץ לב, לאליטיסטיות במובן החיובי. כשאומרים לכם: “הלקוח לא יבין”, “הקהל לא אתכם”, “אין תקציב בשביל זה”, “אנחנו בעניין של מחולל הכנסות”. תנו לחליפות לדבר עד מחר. אתם תחשבו Hbo

על המתרחש בכנס הבלוגים הבינלאומי שמתקיים כרגע במרכז הבין תחומי שבהרצליה, מומלץ לקרוא בשיווק ויראלי

התרחשות מעניינת השבוע בתחום המפות באינטרנט.
שלשום הודיעה מיקרוסופט על השקת תצוגת 3D מבוססת על צילומים אמיתיים בשרות ה-Live Search Maps התצוגה בשלב זה מוגבלת לניו-יורק ולמספר ערים נוספות בארה”ב.
השרות יכלול בין היתר נתוני טראפיק בזמן אמיתי, הוראות נסיעה, נתונים על בתי עסק וכו’…

תגובתה של גוגל לא אחרה להגיע והיום היא מכריזה על גירסת ה-street view החדשה המאפשרת למשתמשי שרות המפות של גוגל תצוגת תמונה חוויתית ומדהימה של 360 מעלות במפלס הרחוב.
הטכנולוגיה אגב, שייכת לחברת Immersive Media

היום השיקה חברה נוספת בשם EveryScape דמו לטכנולוגיית המפות שפיתחה.
מדובר למעשה במאש-אפ עם שרות המפות של גוגל. הממשק מחולק לשניים. בחציו האחד תצוגה של Google Maps ובחציו האחר ניווט באמצעות תמונה פאנורמית אמיתית.
הייחוד הוא בכך שאין צורך בהורדה של plug-ins (בניגוד לטכנולוגיות המפות ב-3D של מיקרוסופט וגוגל). בנוסף לכך, החידוש הוא בכך שניתן להכנס למבנים. הצילומים הם פאנורמים וצולמו כולם ביד אדם.

האם מתקרב היום בו נוכל דרך שרות מפות זה או אחר, להכנס לתוך חנות, לצפות במתרחש ולבצע פעולות ואינטראקציות בזמן אמת?

פעם-פעם לפני הווב, היית קורא את המאחורה של כריכת הספר - שואב את שלושת השורות שהוקדשו לחיי הסופר הנערץ עליך ומתענג עליהן. מנסה לדלות עוד פרט על חייו, קורא בשקיקה ספרים נוספים שלו  (אם תורגמו על ידי ההוצאה כמובן). היום מן הסתם יש לו בלוג ואתה יכול לתקשר אתו ישירות. תענוג! בכלל, חסמי התרבות נהדפו, אין סלקטורים המועדון פתוח לכל. האליטות מצקצקות באי שביעות רצון, אבל בלוג נולד, כוכב נולד, לרקוד נולד - על המפה, ואם אתה מסמס מהר גם השופטים בתחרויות האלו לא יכולים לך - עידן ההמון המכתיב נולד, וחכמת ההמונים השתכללה.

פעם, כשעשית צעדים ראשונים בכתיבה, איזה עורך עצבני היה מתזז אותך הלוך וכתוב עד שהיה יוצא אייטם טוב (או לפחות  טוב בעיני העורך שלך), פעם, ישבת בגארז’ של ההורים (בסיאטל?) וחרקת למוות עד שידעת לעשות משהו עם הלוק המגניב שלך (או לפחות מגניב בעיני אמא שלך), פעם ופעם - אבל היום, הכישרונות הבולטים צפים למעלה בלי לעבור את דרך החתחתים שאולי מחשלים אותך אבל ברוב המקרים מפילים אותך. אה, כן, גם הזבל צף באותה המהירות.

רגע, אם כולם עלו פאזה, אז נשארנו בעצם אותו הדבר? בעצם יתכן שכן, אליטות - כדרכן - ימשיכו לבנות מועדונים סגורים, אלו המבקשים את קרבתן - ימשיכו לנסות ולהיכנס לשם, אבל הרוב שאינו מודע לקיומו של המשחק - יהנה משלל אפשרויות שלא היו לו בעבר

ההבדל היחיד הוא בתחושת ההם ואנחנו. פעם היא היתה מחודדת, היום, רוב הסיכויים שאלו שיכלו לחוש שונים, שבימים אחרים היו מנסים לצאת כנגד המיינסטרים ולנסח אמירה אישית - לא יחושו זאת כלל וימשיכו להתבוסס בחדוות המאסה, וזה לא צריך להיות סתם כאלו שממילא לא היה להם מה להגיד, זה ממש יכול להיות יוצרים מצויינים שלעולם כבר לא יהיו… למה? כי הברק המכשף של כוכב נולד מבלבל בדיוק כמו בועת הסטארט אפ שהפיחה תקוות, ובדיוק כמו טרנד נופשוני ההכל-כלול-תראו-איזה-מחיר-משתלם, או הנה תורה רוחנית-אלטרנטיבית שפותרת הכל, ואפילו אתרי שידוכים - כי זוגיות אפשר לקטוף … תחושת האמריקנה והחלום, תחושת “הנה זה מעבר לפינה”. המלאכותיות, הזיוף, הרעש והצלצולים באמת יכולים להפיל גם את החזק שבצעירים. זה באמת לא הוגן שאנו מספקים כל כך הרבה אחיזות עיניים, אבל הי, זה עולם טבעי לדור המתקרב והם בטח יהיו מצויידים בחיישנים מתוחכמים יותר. או אולי לא? בכל מקרה, אם נרצה ואם לא, אנו חיים במטריקס ותפקיד היוצר הוא לחשוף אותו. מצחיק, אבל בסיכומו של דבר, אחרי כל הבטחות-האינסטנט, הוא יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה…

קחו תסריט: בעוד עשור שנים החברה הישראלית לא תצמיח כאן אף אומן. שום יוצר אמיתי שבוער לו מה להגיד לא יטלטל אותנו, שום יצירה לא תותיר בנו רושם – וזה מהטעם הפשוט – היא לא תכתב. הדור החדש לא יבעט בדור הישן, לא יפיח רוח חיים.

במדינת ישראל – יתהלכו אנשים מרוצים, רגועים (או.קי. למעט הסכסוך האזורי שבטח לא יגיע לפתרון). במדינת ישראל הגלריות ישרתו חברות מסחריות שיציגו אמנות מתחנפת, ופשוטה. 

בדרך כלל יש בי אופטימיות. אני מאמינה במהפכות, בחתירה כנגד, בבעבוע של יצרים, אבל היום – לאחר שני אירועים – שלכאורה אינם קשורים – אני פסימית.

אני חושבת, שעשור מכאן, ילדים לא יצחיקו את החברים שלהם, נערים לא ישאלו בייאוש אופייני - מה הטעם בחיים, והמבוגרים ימשיכו לשתוק ולהסתיר את הסוד האפל והנורא. המבוגרים לא יספרו לצעירים על האפשרויות שיש, על יצירה אמיתית, על ברדק ושערוריות שמוציאים כל כך הרבה שטנה מהמיינסטרים אבל גם מצליחים להזיז אותו..

ולמה לכסות על הסוד? כי אנחנו אחראים לו, אנחנו דאגנו לפגוע בגֵן ההתפתחות, דאגנו להחריב ניצוצות של יצירה, של מרדנות, של אמירה אישית. הפחד הזה שיהיה למישהו משהו חריג לומר לא נתן לנו מנוח – ואנחנו עצרנו את זה! 

דוגמה 1, ואל תקלו בה ראש היא חמורה בהרבה ממה שהיא נראית: הוזמנתי להיות הורה מלווה בטיול בבית ספר תל אביבי סטנדרטי. הצטיידתי כיאות ועליתי לאוטובוס מלא זאטוטים בכיתות ג’, ד’. אז ככה, אני לא צריכה הרבה בשביל לדעת – בשורות הראשונות יושבים מורים, מלווים וילדים טובים; באמצע יושבים כל השאר (וכל אחד יודע שכאן מבחן האמת - מי חבר שלי, מי רוצה לשבת לידי, אילו קונספירציות נרקמו רגע לפני שהגעתי ושאר עניינים של מִדרג חברתי סבוך). בסוף האוטובוס – יושבים המובילים, הקולים והברדקיסטים, אלו שיעיפו עליך ביסלי גריל ויחייכו בחיוך שובה לב.

מה לעשות, מצבי העגום לא אִפשר לי לשבת בשורות האחרונות כימי הזוהר שלי, וכך נאלצתי לשבת בשליש הראשון, מחבקת את בני – שבגיל הזה עדיין לא מתבייש בי ואני לא מתביישת בו.. אבל אז המורה קראה לי וביקשה שאפנה את התיק שהבאתי (מלאן חטיפים שמטרתם בראש ובראשונה מיצובו של בני ברשימת הילדים המחוזרים). הבטתי בתדהמה אנה ואנה. אכן לא היה תיק ולא רמז לבקבוק שתייה. ירדתי והנחתי את התיק בבטן האוטובוס. רק את הנייד חילצתי משם ועליתי אתו (עוד לא קמה המורה שתפריע לי לקבל sms מהעולם החיצון). כעבור רבע שעה של נסיעה זה הכה בי. הנסיעה הזו לא דמתה לשום דבר שהכרתי. אין צחוקים, אין “ירידות”, אין החלפות חטיפים וכיבודים, אין רעש. אין “תראו חמור” או “יווו הנה עזריאלי”. 50 ילדים באוטובוס צח ומצוחצח מביטים קדימה אל מסך טלוויזיה מדוגם. “סוס פרא” הוקרן, ואני נשבעת שראיתי הרבה ילדים ממלמלים את הטקסט בעל פה. אלוהים, חשבתי לעצמי. הם הגיעו גם לכאן!  

אז נכון, אין גרפיטי והשחתת האוטובוס, אין לכלוך על הרצפה, והמורים והנהג נהנים מהנוף והשקט. הכל נכון. אבל איפה האינטראקציה החברתית? השחרור מהמסגרת? הFUN? אני מביטה בעיניים המזוגגות של הילדים וחושבת איפה הילדים?

הפחד שהילדים יחרגו, יעשו משהו שמצריך התמודדות אמיתית, שיאמרו משהו שיגרום למורה להגיב אחרת, להתאמץ. הפחד הזה הוא שמדרבן את המערכת להעניק מרשמי ריטלין. כולם עייפים. המורים עייפים, הנהג עייף, המלווים עייפים. והנה, גם הילדים עייפים. איפה החוויות?

דוגמה 2, אמא מספרת על השינוי המדהים של הריטלין על בנה (כדי להסיר ספק – הוא מהבודדים שאכן זקוקים לו). “את יודעת שחלק מתופעות לוואי זה טורט סינדרום”, היא אומרת, וגם: “הוא נרדם רק בחצות. אבל כל עוד הוא קם בבוקר – זה בסדר”, והיא מסכמת: “כולם מרוצים, במיוחד הילד”.

אני כל כך מתפתה: ציונים טובים, ריכוז גבוה, מורים מחבבים אותו, ילדים מתחברים אליו. כל השפע והטוב שיש לסביבה להציע.

אבל הברדקיסט הזה היה צריך להיות משורר, הברדקיסט הזה היה צריך למתוח בד ולצרוח את נשמתו במשיכות מכחול, או לכתוב מחזה בחדרו, משולל בחברים אבל משופע באמירה, בתחושה, בשליחות.

הברדקיסט הזה, לאן הוא הולך מכאן? מה יהיה אתו? הוא בטח יתקבל לראיית חשבון או מנהל עסקים. הוא בטח גם ידע לדבר עם מנהל הבנק בגובה העיניים ככה שלא ידפוק אותו עם ריביות, אבל האם נשמתו תרעד כשהוא יקרא את בודלר, גתה או בוקובסקי? האם לבו יצרח, האם יתפתל, האם יבקש להותיר חותם?

רייצ’ל קארסון, מחברת הספר “האביב השקט”, מדברת על פגיעת האדם בסביבה. “האביב הזה”, היא אומרת, “היה נטול קולות”. ציפור לא צייצה, מים לא פיכו בערוץ הנחל, חיות לא הילכו. קארסון הכריזה על אובדן הטבע, אבל כעת צרכי האדם התרחבו והם כוללים את האנושות כולה. גם ילדים הם משאבים וגם אותם הם מדללים, הופכים סינטטיים, מעקרים את הספונטאניות, והטבעיות.

בעשור הבא – ילד לא ימרוד, לא יושעה מבית הספר, לא ירשום גרפיטי בשירותים. על שום ילד יאמרו “יש לו פוטנציאל אבל הוא לא ממומש”. בעשור הבא צחוקם של הילדים יהיה מלאכותי, ואנחנו נסתיר את העובדה הזו. יהיה לנו הרבה יותר נוח

האינטרנט שינה את המודלים הכלכליים. הזמינות, קלות החיפוש, שטח המדף הבלתי מוגבל והמלצות הגולשים, הצליחו לייצר כלכלה חדשה, כלכלה שאינה מבוססת על רבי מכר, כלכלה המאפשרת חיים ארוכים למוצר, שירות או מסר. עקומת הצורך התארכה ומשרתת גם את היצרן וגם את הצרכן.

האם לא הגיע הזמן גם לשנות תפישות בבניה ותחזוק של מותגים? בעבר התפישה הושתתה על מדורות שבט עצומות (ולכן היה נכון לרכז את כל המאמץ אל המאסה העיקרית). כתוצאה מכך, כשנוצר מותג חדש היה חשוב להכריז על ניכוס משבצת ערך וככל שהשקעת יותר – כך נכסיות המותג עלתה.
לדוגמה, אם בעבר נזקקנו למספר מגאפונים גדולים שיכריזו על המותג, הרי שכיום, מספר המגאפונים הוא אינסופי ולא קושי ומאמץ – מכריזים על המותג… אך האם המצב החדש מהווה יתרון למתודולוגיות הקיימות להשקה ולתחזוקת מותגים?
התשובה היא ממש לא! משום שאנו עדין נעזרים במדיה המסורתית כאריזה או כחסם (לדוגמה, אם אתה לא בערוץ 2, אז אתה לא קיים), אחרת כולם שווים ואין ביטוי לכוח הכסף וליצירת הבידול.
גם בצריכת המדיה אנו חווים מהפכה - גם בביזור וגם באופן השימוש. לכן השאלה היא מה יהיה החסם הבא – האם נמשיך בעיקר לצרוך מידע מערוצים המרכזים קהל רחב? לטענתי – לא.

עם התחזקות האלטרנטיבות, החסמים נופלים. ההתנהגות שלנו מוגדרת מחדש דרך ציפיות חדשות מהכלים ומהפורמטים החדשים. כתוצאה מכך גם המסר האחיד הוא המצאה של פעם – ניסיון של השטחה ושימוש בכלים ריכוזיים, המצאה של עולם עסקי הרוצה שליטה ושאינו מתחשב ביכולות הקוגניטיביות וביכולות האנושיות לפיתוח פילטרים. זו פעולה אגרסיבית של שטיפת מוח וזלזול מוחלט ביכולת החושית של בני האדם להבין ולפעול במציאות מורכבת.
בעולם המסר האחיד, יש רק דרך אחת להגדיל את האפקטיביות: כדי לבלוט בעולם צפוף במסרים אחידים יש להשתמש ביותר כוח.
לאורך היסטורית תרבות המידע – מדיות וכלים חדשים הכתיבו את המסר, וציפיות הכתיבו את אופן השימוש במדיה. גם כעת אנחנו עוברים תהליך של רזולוציה וביזור בכל תחום מה שמשנה את תפישתנו באופן בו אנחנו צורכים ומעבירים מידע (היחלשות הפורטלים, רשתות חברתיות,שיתוף קבצים ועוד).

אז איך נערכים לסביבה שתפסיק להיות ריכוזית? אני חושב שהחסם החדש יהיה קריאטיב – אם הוא טוב הוא יתפשט, בעיקר ב-P2P או בקונטקסט הנכון.
אם אנחנו הולכים למתודולוגיה של העברת אינפורמציה מפה לאוזן - צריך להבין את מהות השינוי בין העבר להווה. מדוע אינפורמציה מורכבת הצליחה להתפשט ולקדם את התרבות.
ההבדל הגדול בין העולם הישן לעולמנו היום – הוא האצת תהליכים – חוץ מזה לא הרבה השתנה, אנחנו עדיין מחפשים השראה, שינוי, וקצת נחמה ואושר. אנו עדיין תלויים באותם אנשים קריאטיביים שפורצים לנו את תפישות העבר לתפישות חדשניות. במציאות מורכבת צריך הבנה מורכבת ופתרונות שונים, פשוטים ומרגשים – ככל שתבריק כך תבנה את הערך המותגי – כך בעולם של פעם וכך בעולם של היום.
היום יש מענה לצרכים שונים ואין תלות בשטחי מדף, פריים טיים ו product placement- צריך רק לדאוג לזמינות ולאיתור המידע בשיטות שונות.

לכן, באינטרנט - חשבו זנב ארוך למותג שלכם. במדיה העיקרית - הגישו מסר אחיד, ובמדיה האינטרנטית (ובעיקר באתרי הנישות הורטיקאליות) - התאימו את המסרים לצרכים השונים. אל דאגה, הקהל והמסר ימצאו זה את זה. ואם לא, שנו ובדקו שוב את האפקטיביות.

מותג פתוח – הוא מותג שיכול לשאת מסרים שונים, מותג פתוח – יכול להיות מושפע מתכני גולשים, מותג פתוח – יכול להיות נגיש, נייד ומופץ דרך ממשקים, פורמטים וערוצים שונים.

אז מי מצטרף לתנועת המותג הפתוח?

כשציידי ראשים גילו שבהרלם השחורה והזועמת כנופיות רחוב מעבירות את זמנן בחיבור המנוני היפ הופ לוחמניים, הם חייכו לעצמם בשביעות רצון. אין דבר יותר משמח כשמחאה מתחילה לשטוף את הרחובות. מחאה היא פוטוגנית, יודעים הציידים, היא מצטלמת טוב, היא מתלבשת בן זונה, והיא מחכה לספונסרים שיקדמו אותה.

בסדרה האלמותית בוורלי הילס 90210, “המורדים” לבשו מכנסים בכמה מידות גדולות יותר והבוקסרים שלהם בצבצו הרבה יותר מהמקובל. הכובעים מזמן היו הפוכים על הראש, ו-In no time כמו שאומרים, כל ילד לבן ידע ששחור זה הלבן הבא. 

ראפ, היפ הופ, וגנגסטה ראפ התחילו להגיח לקדמת הבמה - אבל עם כל חיבוק הממסד, הטקסטים הזועמים באמריקה לא התעדנו, להיפך, כנופיות ניהלו מאבקים בקדמת הבמה וקרב יריות מאחוריה… הטקסט השוביניסטי שכלל שנאת נשים, לבנים, שחורים, קידש את הכסף וסמלי מעמד, והטיף לבלינג-בלינג ובאנג-באנג – בלי בושה, אבל אם מקשיבים טוב-טוב אפשר לשמוע את הפיוט של סנופ דוגי דוג וד”ר דרה. אם הג’ז הביע את מחאת השחור ללא מילים, הפעם המילים היו בקדמת הבמה והם לא התכוונו להתכופף עבור אף אחד - גם לא אם נייקי או אדידס מממנות את הפסטיבל הבא. ככה זה כשיש לך ביצים. 

אליטות נולדות או מתנועה של אנשים שעמלו כל חייהם כדי להיבדל מאחרים ולהתקדם בחוגים מסוימים (אקדמיה, צבא, נניח), או מכאלו שהחברה עמלה כל השנים להיבדל מהם (גטו, שיכונים, עיירות פיתוח, נניח). הראשונים קיבלו תו תקן חברתי ואת הערכת המיינסטרים, אבל עם הקבוצה השנייה, מחוגי הרגש השתוללו בקרב המיינסטרים ללא שליטה. והיו שם כמובן את תאגידי הענק שידעו לעשות מזה כסף בזמן… 

אבל פה בארץ יש מוקש שמעכב כל תהליך, והסיבה לכך היא (כנראה) הגלותיות שעדיין מושרשת בדי.אן. אי שלנו. אנחנו פחדנים. מילא המיינסטרים אבל גם האליטות פחדניות, וכולם ביחד מגדלים דורות על גבי דורות של חנפים. ואם יש משהו דוחה באומה זו חנופה.

הנה, תראו מה קורה להיפ הופ העברי שלנו, הוא שר הלל לאלוהים, לכמה כיף לחיות ביחד, ואפילו המחאה היא לייט שלא חלילה תעצבן את האוזן. את הראפר הערבי ייהדו, את הצל סילקו, ושב”ק ס’ בנויים על ר”ת מהווי צבאי… איפה הטקסטים העצבניים שלא יפזלו לפרחים בצריח? אז נכון, הלבוש והמראה – מדוייקים, המוזיקה אכן פוגעת בלב, אבל המילים? המילים מכוונות לראש, ומשם, כידוע, מקסימום מגיע סיקור תקשורתי, בטח לא מהפכה.

הפחד מוביל לדריכה במקום, לאווירת כאילו. הפחד לא להיכנס לפלייליסט של גלגלצ מנפיק להיטים חלולים, הרצון שהמרצה\בוס\כתב\ יחמיא לך – אינו מקדם יצירה, וערוץ 2 כבר מזמן שיבץ את לוח השידורים על פי מדד הפחד הזה. ובמקום של פחד יש גם אליטות מדומות, וחברה בהקפאה.

אבל כדי שלא נגמור את הפוסט באווירה מדכאה, וגם ניתן טיפים לציידי הטרנדים באשר הם. ניצני המהפכה רוחשים בפרברים הרדומים, במתנסים מזוהמים, במועדוני שוליים מצחינים, ברגע זה ממש, נערים רוסיים מתוסכלים בועטים מכל הלב. החברַה לא רוצה אותם והם לא רוצים אותה בחזרה. במתח הזה בדרך כלל המיינסטרים נשבר ראשון. אז נכון, בדרך למרכז רובם יפלו – כי עם החיבוק מגיע גם הפחד לאבד אותו, אבל פה ושם יסתננו מורדים אמיתיים -  כאלו שיורקים לפרצוף של החברה אבל הם מוכשרים שד עד שלמיינסטרים ממש לא יהיה אכפת. 

התנועה זורמת. לאט. אבל זה יקרה מתישהו, אתם תראו, אפילו הפחד מתעייף לפעמים. 

“בכל דור ודור יש פירוש חדש על יציאת מצרים, ולא רק בכל דור אלא בכל אדם יש נקודה של חירות, שהיא פירוש ליציאת מצרים. ואת הנקודה הזו יכול לברר רק כל אדם לעצמו“. הציטוט ממקור לא ידוע (לנו) אך אין זה מפחית מיופיו.

פעם בשנה, ישנה קריאה לעשות בדק בית יסודי, לבחון, להאיר פינות אפלות, לברר היכן אנו כבולים, מהם המעצורים, ולמה אנו תקועים. לשאול: האם אנו שבויים בקונספציות שאבד עליהן הקלח, האם אנו סוחבים מנטרות שנשרו בשלכת הקודמת, או שמא מחזיקים בעקרונות שאינם רלוונטיים לנו עוד?

פעם בשנה (ציווי מגבוה), שעלינו לבדוק את חיי העבדות שלנו עם המלצה גורפת לשחרור.  

יציאת מצרים, התחילה עם יציאה מגבולות של ממלכת עבדות ועוני רוחני (הבשר היה בשפע..) המשכה בחריגה מגבולות חוקי הטבע עם צליחת ים סוף, ושיאה התבטא במעמד הר סיני, כשהאדם יצא מגבולות עצמו וחרג מהסופי, מהמוגבל, מתפישה שכלית וחושית - אל הנשגב, אל האין, אל החירות המוחלטת. כמובן שלא הורשנו להישאר בחוויה הזו אחרת הינו נגרפים באינסוף ומתבטלים בו, אבל בכל זאת זכינו לרגע של הארה. 

ישנם האומרים כי בכל שנה בעת הזו יש לאדם סיכוי לחזור ולהשתחרר מנטאלית ופיסית מהכבלים הבלתי נראים של הקיום האנושי ולהיחשף ל”יש” ול”אין” - בו זמנית ועל-זמנית. בהחלט זמן מצוין לפסוח מעל המשוכות ולהתקדם לעבר חופש היצירה והעשייה שאנו תמיד מייחלים לעצמנו.

פיסיקת הקוואנטים כבר הצטרפה, המהפכה הקיברנטית טרפה את הקלפים, ומה אתכם?

חג חירות שמח