Marketing On Demand

בפרק הסוגר את העונה השלישית של “הפמליה” (אין ספוילר), הכוכב וינסנט ופמיילתו (ההורסת לכשעצמה) יוצאים לעשות קצת שופינג ולבדוק את האפשרות להחליף את סוכן השחקנים שלו - ארי (המבריק לכשעצמו!). הוליווד הרוויה בסוכנים, חברות, יחצ”נים ומתווכים מכל סוג שהוא..- ערוכה לקרב:
לכל משרד שהם מגיעים - הם נכנסים לאולם ישיבות מפואר עם כל צוות העובדים ועם מצגת על מסך ענק. במצגת, הבטחה למתג את וינסנט כראוי למעמדו: מקדונלד’ס, קוקה קולה ו… וינסנט צ’ייס, במקום אחר: מרצדס, אפל, וויני. וכך, ממשרד למשרד, אנחנו מגלים שהדיבור השיווקי הדהוי והקלישאי נודד עמם.

אני פותחת השבוע את טיים אאוט עם מתקפת הארי פוטר מכל עבר. מה שצד את עיני היה משפט שאמרה קניינית ספרים של רשת גדולה (עמ’ 99, אם תרצו), על הארי פוטר, הנה הציטוט:
“הארי פוטר הוא אכן מותג בינלאומי, או ליתר דיוק גלובלי, כמו סוני וקוקה קולה”

וואלה, הארי פוטר, וינסנט צ’ייס וקוקה קולה
המבט המושחז של יוצרי הפמליה - שוב הצליח להם בגדול 

נכון, אין לכחש פוטר הוא מותג. אם תרצו, גלובלי (גם בנמיביה?), ולכאורה הציטוט לא צריך להקפיץ את הפיוז. אבל, לעזאזל, אני צריכה לשים יד על ספר המותגים הגדול שאנשי השיווק מעבירים מאחד לשני, ומשננים בחדרי ישיבות.

בעולם האכזר והמיידי שנשלט על ידי פיפל מיטר, רייטניג ו”טעם הקהל” שחיבתו לתוכניות ריאליטי מסוגים שונים, ולכל מיני רעש וצלצולים - יושבת לה סדרה, ששוברת חוקים.

נכון, טוני תמיד שובה אותנו עם המאבק הפנימי שלו בין הטוב לרע (הרע תמיד מנצח), וכרמלה חביבה עלינו על אף היותה קורבן נמוך מצח… “הפמליה“, מתארת באופן מושחז וקולע את נפלאות תעשיית הקולנוע, “עמוק באדמה“, מציגה באסתטיות מרהיבה את התולעים המכרסמים בגופות וביסודותיה של כל משפחה ממוצעת (פחות או יותר) – סדרות מופת, אין מה לומר! 

אבל The wire (“הסמויה”), הולכת רחוק כמעט מבלי שנבחין בכך. אז מה יש בה שאין בסדרות אחרות?
תעוזה תסריטאית, משחק שמזמן לא נראה על המסך, ומורכבות שכל התאים שבראש צריכים להתגייס אליה. אה, כן, וצריך בטן פלדה בשבילה. 

זו הסדרה היחידה שאם תזיזו את ה(אנטי)גיבור המרכזי  – הסדרה תמשיך לרתק
זו הסדרה היחידה שמפרקת את המוקד שלה (יחידת בילוש ) לאורך עונה שלמה (!) – ועדיין היא מרתקת
זו הסדרה היחידה שלא מפחדת להציג פרק אחר פרק עבודת שיטור סזיפית, קטנה, ניואנסית ונטולת הירואיות… ועדיין היא וגו’ 

אז מה יש בה?

תעוזה 1: הם לא מפחדים לשנות לנו את האנטי גיבור. בעונה השלישית מקנולטי, מפסיק לשתות, מתחייב לאישה אחת, לא מתעסק בעבודות בילוש, והופך למעין שוטר מקוף משעמם (אבל אנחנו מחכים לג’ננה). שאר הדמויות מקבלות נפח תסריטאי מרהיב. 

תעוזה 2: ראיתם פעם עונה שלמה בלי מוקד? היחידה שתפקדה בעונות הקודמות - מתפרקת. אחד הופך מורה, אחד שוטר מקוף, אחד פונה לפוליטיקה, שניים ביחידה אחרת, אחת נודדת להומוסייד – בקיצור אין כלום. 13 פרקים - אין יחידה. יש התנהלות במעגלים שונים. רק בפרק החותם את העונה היחידה מתגבשת – באקראיות מביכה, בצירוף מקרים בלתי אפשרי של משחק פוליטי גדול שתזוזה קלה אחת משמשת מאיץ לאפקט הדומינו שמוביל להתכנסותה שוב.

תעוזה 3: הם לא מפחדים להציג את בולטימור השחורה – בלי הרבה pc. הם טבעיים ולא עושים סיפור – גם בהציגם מערכת יחסית מעורבת של שחור ולבנה  או של זוג לסביות (כן, תתפלאו גם היום יש לא מעט עניין סביב זה..).

תעוזה 4: לאורך 3 עונות הם לוקחים את הזמן. כל פרק הוא עוד חתיכה בפאזל שבסופו נקבל תמונה ריאליסטית ולא שלמה עם דמויות נפלאות. להם יש סבלנות והם מצפים מאיתנו, הצופים, לאותו הדבר.

תחכום 1. פוליטיקה, סטטיסטיקה, משטרה, מערכת משפטית, מערכת פלילית ומערכת חינוך – מעגלים של ביורוקרטיה אינסופית.
תחכום 2. כנגד מערכת חוק מתוחכמת קמים דורות של עבריינים מתוחכמים לא פחות. משחקי השוטרים-גנבים מעולם לא נראו מרהיבים ובלתי אפשריים כמו פה. מעגל העוני והסמים לא הולך להישבר בקרוב. 
הייאוש, הריאליות, הפרקטיות, חוקי המשחק הקשוחים שברחוב ובפוליטיקה הלוקאלית – טורפים שוב ושוב את מאמצו של היחיד לצאת כנגד גורלו הצפוי

מסקנה: תמיד יש מקום לבשורה חדשה, לאיכות, לאומץ לב, לאליטיסטיות במובן החיובי. כשאומרים לכם: “הלקוח לא יבין”, “הקהל לא אתכם”, “אין תקציב בשביל זה”, “אנחנו בעניין של מחולל הכנסות”. תנו לחליפות לדבר עד מחר. אתם תחשבו Hbo

ברגע שלטלוויזיה נוספו מסכים אחרים - אינטראקטיביים, מִנהגיו של הצופה הפסיבי, אותו “תפוח אדמה” מסורתי – השתנו. הוא כבר אינו אותו אחד שלוחץ על מתג ה-OFF במוח כל אימת שמסך נדלק.

ה couch potato-החדש הוא כיום משתמש ששדרג את החוויה בהתאם ליכולות המדיום שלו. ברשת, הוא רוצה להיות מעורב, הוא מחפש ריגוש וגילויים חדשים, והוא בעיקר מתייחס למסך המחשב כאל משטח חוויה. 

ככל שהפס הרחב גדל, אנו צופים בשינוי צריכת המידע: מגישה אינפורמטיבית  לגישה חווייתית-בידורית-פרסומית. זו הזדמנות פז לספר את סיפור המותג. 

הסיפור שהורגלנו לשמוע בנרטיב צפוי של התחלה, אמצע וסוף, מקבל לפתע ספין דינאמי דרך שילוב של וידאו או אנימציה, גרפיקה, סאונד, טקסט, תמונה ותלת מימד - הכול על מסך אחד והכול באינטראקציה ושליטה של המשתמש. חוויה שדומה יותר לתקשורת האנושית – עשירה יותר, מלאה בניואנסים ודורשת אקטיביות. 

כדי לייצר ולהתאים את החוויה לכל פורמט או ערוץ, דרושה הבנה מעמיקה וניסיון בדיסציפלינות שונות. יש לתת קרדיט ל- POTATO החדש, הוא כבר לא נשען לאחור למעמקי הכורסה - הוא נשען קדימה לעבר המסך. 

Feelternet   ערוכה לקאוץ’ פוטטו החדש, ואתם, אגב, מוזמנים לצפות בו באתר שלנו (שעולה בשלבים̷  www.feelternet.com 

איכשהו, אני הולכת להבין קצת בסלולר. ישר שידרגתי לסליידר נוקיה! אני מתביישת לומר אבל עד לא מזמן הייתי עם הנייד שקוקה קולה חילקה לפני 9 דורות בערך. אפילו סימוסים בעברית לא היו לי… ופתאום, טראח דור 3 פלאס פלאס, כמו שגור ואוח בקרבונקל מדסקסים.

עברתי כבר 300 אסמסים בחודש (בכל זאת באנגלית קצת התקמצנתי על המילים), אבל אתמול הורדתי את הרינגטון הראשון שלי. נכון, פוסט שכזה היה צריך להיכתב לפני עידנים, וכן, זה בהחלט בושה ושמרני ויו ניים איט - אבל יש מקומות שאני לייט-בלומר - וזה אחד מהם (לצד, ז’אן פול סארטר וחזייה…) 

הרינגטון החדש לא נבחר בקפידה אבל גם לא כלאחר יד - ובכל פעם שמצלצלים זה עושה לי הרגשה נעימה. זה מזכיר לי את הפרויקט של כרמל ויסמן (תסלחו לי אבל אין לי כוח ללנקק) שהעלתה את השאלה - מתי היה המפגש הראשון שלך עם האינטרנט. אני לא זוכרת בוודאות את הרגע הזה אבל אני זוכרת רגע קסום אחר: את הפעם הראשונה שכתבתי על מסמך וורד כתובת של אתר ופתאום הכתב נצבע בכחול והפך לקישור. הפליאה, ההתרגשות, איך זה, תמהתי, שהנייר נמלא חיים. איך מישהו יודע שהקשתי את הwww ופתח לי צוהר לרשת.

נשגב, נפלא מבינתי.

אז הרינגטון אינו כמובן על המשקל הזה, אבל אני בטח אזכור את זה, בדיוק כמו שאני זוכרת את הפעם הראשונה (בגיל ההתבגרות המנוכר) שקניתי לחדרי פוסטר (פינק פלויד),  ואת התחושה שהיתה לי בכל פעם שנכנסתי לחדר. ממש הרגשתי שם בבית!

האינטרנט שינה את המודלים הכלכליים. הזמינות, קלות החיפוש, שטח המדף הבלתי מוגבל והמלצות הגולשים, הצליחו לייצר כלכלה חדשה, כלכלה שאינה מבוססת על רבי מכר, כלכלה המאפשרת חיים ארוכים למוצר, שירות או מסר. עקומת הצורך התארכה ומשרתת גם את היצרן וגם את הצרכן.

האם לא הגיע הזמן גם לשנות תפישות בבניה ותחזוק של מותגים? בעבר התפישה הושתתה על מדורות שבט עצומות (ולכן היה נכון לרכז את כל המאמץ אל המאסה העיקרית). כתוצאה מכך, כשנוצר מותג חדש היה חשוב להכריז על ניכוס משבצת ערך וככל שהשקעת יותר – כך נכסיות המותג עלתה.
לדוגמה, אם בעבר נזקקנו למספר מגאפונים גדולים שיכריזו על המותג, הרי שכיום, מספר המגאפונים הוא אינסופי ולא קושי ומאמץ – מכריזים על המותג… אך האם המצב החדש מהווה יתרון למתודולוגיות הקיימות להשקה ולתחזוקת מותגים?
התשובה היא ממש לא! משום שאנו עדין נעזרים במדיה המסורתית כאריזה או כחסם (לדוגמה, אם אתה לא בערוץ 2, אז אתה לא קיים), אחרת כולם שווים ואין ביטוי לכוח הכסף וליצירת הבידול.
גם בצריכת המדיה אנו חווים מהפכה - גם בביזור וגם באופן השימוש. לכן השאלה היא מה יהיה החסם הבא – האם נמשיך בעיקר לצרוך מידע מערוצים המרכזים קהל רחב? לטענתי – לא.

עם התחזקות האלטרנטיבות, החסמים נופלים. ההתנהגות שלנו מוגדרת מחדש דרך ציפיות חדשות מהכלים ומהפורמטים החדשים. כתוצאה מכך גם המסר האחיד הוא המצאה של פעם – ניסיון של השטחה ושימוש בכלים ריכוזיים, המצאה של עולם עסקי הרוצה שליטה ושאינו מתחשב ביכולות הקוגניטיביות וביכולות האנושיות לפיתוח פילטרים. זו פעולה אגרסיבית של שטיפת מוח וזלזול מוחלט ביכולת החושית של בני האדם להבין ולפעול במציאות מורכבת.
בעולם המסר האחיד, יש רק דרך אחת להגדיל את האפקטיביות: כדי לבלוט בעולם צפוף במסרים אחידים יש להשתמש ביותר כוח.
לאורך היסטורית תרבות המידע – מדיות וכלים חדשים הכתיבו את המסר, וציפיות הכתיבו את אופן השימוש במדיה. גם כעת אנחנו עוברים תהליך של רזולוציה וביזור בכל תחום מה שמשנה את תפישתנו באופן בו אנחנו צורכים ומעבירים מידע (היחלשות הפורטלים, רשתות חברתיות,שיתוף קבצים ועוד).

אז איך נערכים לסביבה שתפסיק להיות ריכוזית? אני חושב שהחסם החדש יהיה קריאטיב – אם הוא טוב הוא יתפשט, בעיקר ב-P2P או בקונטקסט הנכון.
אם אנחנו הולכים למתודולוגיה של העברת אינפורמציה מפה לאוזן - צריך להבין את מהות השינוי בין העבר להווה. מדוע אינפורמציה מורכבת הצליחה להתפשט ולקדם את התרבות.
ההבדל הגדול בין העולם הישן לעולמנו היום – הוא האצת תהליכים – חוץ מזה לא הרבה השתנה, אנחנו עדיין מחפשים השראה, שינוי, וקצת נחמה ואושר. אנו עדיין תלויים באותם אנשים קריאטיביים שפורצים לנו את תפישות העבר לתפישות חדשניות. במציאות מורכבת צריך הבנה מורכבת ופתרונות שונים, פשוטים ומרגשים – ככל שתבריק כך תבנה את הערך המותגי – כך בעולם של פעם וכך בעולם של היום.
היום יש מענה לצרכים שונים ואין תלות בשטחי מדף, פריים טיים ו product placement- צריך רק לדאוג לזמינות ולאיתור המידע בשיטות שונות.

לכן, באינטרנט - חשבו זנב ארוך למותג שלכם. במדיה העיקרית - הגישו מסר אחיד, ובמדיה האינטרנטית (ובעיקר באתרי הנישות הורטיקאליות) - התאימו את המסרים לצרכים השונים. אל דאגה, הקהל והמסר ימצאו זה את זה. ואם לא, שנו ובדקו שוב את האפקטיביות.

מותג פתוח – הוא מותג שיכול לשאת מסרים שונים, מותג פתוח – יכול להיות מושפע מתכני גולשים, מותג פתוח – יכול להיות נגיש, נייד ומופץ דרך ממשקים, פורמטים וערוצים שונים.

אז מי מצטרף לתנועת המותג הפתוח?

כשציידי ראשים גילו שבהרלם השחורה והזועמת כנופיות רחוב מעבירות את זמנן בחיבור המנוני היפ הופ לוחמניים, הם חייכו לעצמם בשביעות רצון. אין דבר יותר משמח כשמחאה מתחילה לשטוף את הרחובות. מחאה היא פוטוגנית, יודעים הציידים, היא מצטלמת טוב, היא מתלבשת בן זונה, והיא מחכה לספונסרים שיקדמו אותה.

בסדרה האלמותית בוורלי הילס 90210, “המורדים” לבשו מכנסים בכמה מידות גדולות יותר והבוקסרים שלהם בצבצו הרבה יותר מהמקובל. הכובעים מזמן היו הפוכים על הראש, ו-In no time כמו שאומרים, כל ילד לבן ידע ששחור זה הלבן הבא. 

ראפ, היפ הופ, וגנגסטה ראפ התחילו להגיח לקדמת הבמה - אבל עם כל חיבוק הממסד, הטקסטים הזועמים באמריקה לא התעדנו, להיפך, כנופיות ניהלו מאבקים בקדמת הבמה וקרב יריות מאחוריה… הטקסט השוביניסטי שכלל שנאת נשים, לבנים, שחורים, קידש את הכסף וסמלי מעמד, והטיף לבלינג-בלינג ובאנג-באנג – בלי בושה, אבל אם מקשיבים טוב-טוב אפשר לשמוע את הפיוט של סנופ דוגי דוג וד”ר דרה. אם הג’ז הביע את מחאת השחור ללא מילים, הפעם המילים היו בקדמת הבמה והם לא התכוונו להתכופף עבור אף אחד - גם לא אם נייקי או אדידס מממנות את הפסטיבל הבא. ככה זה כשיש לך ביצים. 

אליטות נולדות או מתנועה של אנשים שעמלו כל חייהם כדי להיבדל מאחרים ולהתקדם בחוגים מסוימים (אקדמיה, צבא, נניח), או מכאלו שהחברה עמלה כל השנים להיבדל מהם (גטו, שיכונים, עיירות פיתוח, נניח). הראשונים קיבלו תו תקן חברתי ואת הערכת המיינסטרים, אבל עם הקבוצה השנייה, מחוגי הרגש השתוללו בקרב המיינסטרים ללא שליטה. והיו שם כמובן את תאגידי הענק שידעו לעשות מזה כסף בזמן… 

אבל פה בארץ יש מוקש שמעכב כל תהליך, והסיבה לכך היא (כנראה) הגלותיות שעדיין מושרשת בדי.אן. אי שלנו. אנחנו פחדנים. מילא המיינסטרים אבל גם האליטות פחדניות, וכולם ביחד מגדלים דורות על גבי דורות של חנפים. ואם יש משהו דוחה באומה זו חנופה.

הנה, תראו מה קורה להיפ הופ העברי שלנו, הוא שר הלל לאלוהים, לכמה כיף לחיות ביחד, ואפילו המחאה היא לייט שלא חלילה תעצבן את האוזן. את הראפר הערבי ייהדו, את הצל סילקו, ושב”ק ס’ בנויים על ר”ת מהווי צבאי… איפה הטקסטים העצבניים שלא יפזלו לפרחים בצריח? אז נכון, הלבוש והמראה – מדוייקים, המוזיקה אכן פוגעת בלב, אבל המילים? המילים מכוונות לראש, ומשם, כידוע, מקסימום מגיע סיקור תקשורתי, בטח לא מהפכה.

הפחד מוביל לדריכה במקום, לאווירת כאילו. הפחד לא להיכנס לפלייליסט של גלגלצ מנפיק להיטים חלולים, הרצון שהמרצה\בוס\כתב\ יחמיא לך – אינו מקדם יצירה, וערוץ 2 כבר מזמן שיבץ את לוח השידורים על פי מדד הפחד הזה. ובמקום של פחד יש גם אליטות מדומות, וחברה בהקפאה.

אבל כדי שלא נגמור את הפוסט באווירה מדכאה, וגם ניתן טיפים לציידי הטרנדים באשר הם. ניצני המהפכה רוחשים בפרברים הרדומים, במתנסים מזוהמים, במועדוני שוליים מצחינים, ברגע זה ממש, נערים רוסיים מתוסכלים בועטים מכל הלב. החברַה לא רוצה אותם והם לא רוצים אותה בחזרה. במתח הזה בדרך כלל המיינסטרים נשבר ראשון. אז נכון, בדרך למרכז רובם יפלו – כי עם החיבוק מגיע גם הפחד לאבד אותו, אבל פה ושם יסתננו מורדים אמיתיים -  כאלו שיורקים לפרצוף של החברה אבל הם מוכשרים שד עד שלמיינסטרים ממש לא יהיה אכפת. 

התנועה זורמת. לאט. אבל זה יקרה מתישהו, אתם תראו, אפילו הפחד מתעייף לפעמים. 

האם הנעה לפעולה בעולם האנלוגי דומה לעולם הדיגיטאלי ?

בעולם הספרים, לדוגמה,  אנו קונים ספר או משאילים אותו (ואם אהבנו גם ממליצים לחבר), בעולם צריכת התוכן האינטרנטי - אנו מעבירים הלאה תוכן שנגע בנו.   עם בריאת הספר מתחיל מסע שיווק בעזרת יחסי ציבור, קמפיין פרסום, ותצוגה בולטת בנקודות המכירה. המקבילה האינטרנטית לבולטות תהיה דרך קמפיין, כתבות יח”צ וניסיונות ליצירת באז.בשני העולמות אנו נחשפים לבשורה החדשה ((windows shopping. אבל מה זה עושה לנו, בעצם ? בעולם הספרים: אם הסופר ידוע ויש לו גרעין קשה של קוראים המהדורה הראשונה המונה בין 2000-5000 ספרים תימכר לאיטה. בעולם האינטרנטי: גם אם המותג לא ידוע תגיעו לחשיפה מרשימה של הקמפיין.ובכל זאת, איך יוצאים מכאן אל הנעה לפעולה ? איך מתחיל התהליך המשפיע על קבלת ההחלטה לצריכת המוצר/שירות ? אם נחזור לעולם הספרים: ספר לא טוב לא יימכר, ולא יעזרו פרסום, יחסי ציבור או קד”ם. המכירות יעצרו והספר יעלם מהמדף אל תהומות הנשייה. גם בעולם האינטרנטי, בסיומו של הקמפיין, התוכן יעלם ורק אלוהי גוגל יצליחו להקימו לתחייה…המשוואה פשוטה והחוקים אחידים.

אבל לא חבל ? הרי קמפיין אינטרנטי לא סובל משטח מדף או תצוגה מוגבלת, הוא יכול לחיות
“בנצח היחסי” (ופה כמובן נכנסים מושגים כמו שיווק מפה לאוזן וה-long tail).   לכן בואו נחזור אל הבסיס: תוכן טוב הוא תוכן חי. לא כמושג של rich mediaאלה כמושג של   enrich us הוא מתקיים כך בעולם הספרים (בהשקעה כספית בבולטות עד ליצירת מאסה קריטית  של כ 10,000 עותקים ומשם לעולם רבי המכר של 20,000 - 100,000 ספרים ואף יותר), ובטח מתקיים בעולם האינטרנטי שבנוי בבסיסו מכלי הפצה ושיתוף.אם התוכן טוב ורלוונטי עבורכם – אז לא צריך להתאמץ כל כך, לא צריך להמשיך לרכוש מדיה, הכול יקרה באופן טבעי.  על השאלה איך לעשות תוכן טוב להוליווד ולעמוס עוז הפתרונים. על השאלה מה תפקיד סוכנות הפרסום, נשיב בעוד אנלוגיה -  תפקידה לעבור מהטסה ידנית של מטוס אל מנגנוני הטייס אוטומטי.  

זוכרים את המשחק שרוב הבנות קיוו ל”אמת” (נכון שאתה..) ורוב הבנים קיוו ל “חובה” (כל משימת התאבדות – הולך!). בבסיסו של המשחק עמד עקרון אחד. מלבד שעשוע חברתי - הוא חשף את המאווים הכמוסים. במעגל המכושף, בו ידעו את מי דנה אוהבת  (ושלחו אותם ל-”7 דקות בגן עדן” ) – היה אפשר להציג את התחושות האמיתיות. היה מותר לסרס קצת יותר את הטכנו-נרד שבסביבה, והיה אפשר לעשות עוד סיבוב נשיקות על מלכת הכיתה… אבל איך שלא תסתכלו על זה – זה היה אמיתי! וידענו את זה. 

החוכמה הזו לא נטשה אותנו. אנחנו יודעים מתי משחקים אתנו ואנחנו יודעים מהי האמת. לכן, כשלמוצר אנמי מגיע מיתוג סקסי או מוצר שמרני משווק באריזה מהפכנית – זה מקומם אפילו מבלי שניתן את הדעת על כך. תקראו לזה אינסטינקט צרוף… אבל כשמוכרים לנו סיפור ללא כל קשר למוצר זה מרגיש מודבק כמו פאת שיער חיונית על ראשו של גבר מקשיש (ויקום זה שלא נרתע כשהוא נתקל באחת כזו…).

העיקרון פשוט: כשהתבקשנו לנשק את המנוזל של הכיתה, כולם ידעו שקיבלנו “עונש”, וכשהתבקשנו לנשק את השווה של הכיתה, כולם ידעו שקיבלנו “פרס”. ככה זה עובד. ועל אותו מודל: אם יש לכם חננה מוצר (לא בושה) – תנו לנו משימה, אם המוצר הוא cool-super – תנו לנו נשיקה. אל תבלבלו בין השניים (אנחנו הרי ממילא לא עושים זאת…). אז אכן, סיפור זה כל הבידול אבל יש לדייק – סיפור אמיתי זה כל הסיפור.

ולסיום:

הערת אזהרה (לחברות): אל תתפתו. הביטו היטב בחברה ובמוצר שלכם. דעו מי אתם. 

הערה בטאבו (לפרסומאים): דעו לאן אתם הולכים, ואל תדביקו לנו בוּסות במקום שלא צריך.  

הערת שוליים: הפוסט הזה לא כולל את אותן חברות שיכולות להזרים כל כך הרבה כסף עד שהן יוצרות מציאות ובסוף אף גורמות לנו להאמין, שגם, נניח, יופלה (חרא מוצר, בואו נודה) זה בעצם fun-fun-fun וטעים בטיRוף. 

ספר המותגים הפך בן לילה לתנ”ך של כל חברה וכולם מיהרו לאמץ את אותם הערכים. השונות והבידול נעלמו, החל הקרב על תשומת לבו של הלקוח.

היתרון היחסי על פי מדד אילן שילוח היה כוח הכסף

שפכו מדיה יותר מכל חברה אחרת – ותצרבו חזק יותר בתודעת הציבור. אבל, הרגלי צריכת המדיה שלנו השתנו ואתם צפיות הצרכן. לכן, אלו שקיימו את מצוות המותג מבלי להבין אותן, הכתירו את המותג כדת חדשה. אבל כדרך דתות – גם משבר האמונה שלה לא איחר לבוא, והמציאות חשפה אותם כעובדי אלילים. אלה שהסתירו או עמעמו את המותג – גרמו לחוסר שקיפות, והפכו להיות כמו כת אזוטרית, ואילו אלו שהבינו שצריך לספר את הסיפור האותנטי – ולהדביק למוצרים את ה DNA של החברה - הרוויחו בעשייה וביושר את התדמית הרצויה.

עמוד השדרה המותגי הוא לא מניפולציה, הוא לא בנוי מסיסמאות וערכים משמימים הוא האישיות של החברה ושל האנשים שעומדים מאחוריה

העידן הבלתי אמצעי כבר פה - הציבור יודע להשיג את המידע ויודע לזהות חוסר אמינות. כל אחד רוצה להיות מזוהה ומשויך, כל אחד מחפש קבוצת התייחסות שמרגישים בה נוח, ולכן המותג צריך פרשנויות שונות, הוא צריך להיות רלוונטי לחיינו, הוא יכול להעשיר את חיינו, ולהימצא כמעט בכל נקודת מפגש עם הלקוח- הישות הוירטואלית שלו, חזקה כמו הדבר האמיתי

תפיצו את הישות הוירטואלית שלו כמו שאתם מפיצים את המוצרים/שירותים הפיזיים. קרבו את המותג ללקוח שלכם – הוא רוצה אתכם בלי הבולשיט.

התקשורת הבלתי אמצעית היא לא אסטרטגיה – היא הדבר האמיתי

קפיש ?

נראה שהפוטנציאל השיווקי הטמון ב-Second Life הוא בלתי נדלה.
נתקלתי היום בסרטון מעניין ומרשים שמציג את הפלטפורמה:

מאמר מעניין המציג את מערכת השיקולים (הרצויה) עבור משווק השוקל קמפיין ב-SL, מעלה מספר שאלות מנחות טרם קבלת ההחלטה ועושה קצת סדר בנושא.
וכיצד תושפע הזירה השיווקית משילוב יכולת דיבור קולי מתקדם בין משתתפים הצפוי לעלות בקרוב?

גם כאן וגם בפלטפורמות אחרות מסוג זה , החיבור הנכון ויחסי הגומלין בין העולם הוירטואלי והעולם האמיתי של כל שחקן, והערך המוסף שישכילו משווקים לייצר למותג, הוא המפתח למיצוי היכולת השיווקית.
מה גם שיש כאן פוטנציאל אמיתי למדוד ויראליות של מסרים באופן מדוייק
(מישהו כבר חשב על זה, נכון?)